פסק-דין בתיק ע"א 2095/02

1.         ערעור על פסק דינו של כב' השופט מוקי לנדמן בת.א. 72652/00 מיום 29.05.01 ומיום 21.04.02 (יש לראות בהם פסק דין אחד), לפיו נדחתה תביעת המערערת כנגד המשיב והמערערת חוייבה בהוצאות משפט בסך 4,500 ש"ח.

העובדות

2.         ענייננו במערערת אשר סיפקה למשיב ולחברה שבבעלותו "א.ז.מ.ר ביצועים בע"מ" (להלן: "החברה") חומרי עזר להתקנת שטיחים.

בתאריך 19.07.00 הוגש על ידי המערערת כתב תביעה נגד החברה בגין חובות שחבה למערערת עקב אי תשלום עבור מוצרים להתקנת שטיחים שסופקו לה על ידי המערערת.

התביעה הוגשה גם כנגד המשיב, מנהל בחברה, שערב אישית לחובות החברה כלפי המערערת.

כנגד החברה ניתן פסק דין ביום 01.01.01, כאשר במהלך הדיון הודה המשיב בקיום חוב החברה כלפי המערערת.

לטענת המערערת, התחייב המשיב ביום 09.08.99 לערוב לחובות החברה באופן אישי, וזאת כפי שצויין באופן מפורש על גבי תעודת משלוח מספר 11231 (ת/1).

המחלוקת המרכזית בין הצדדים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסק הדין האמור, היתה בעניין תוקפו ומהותו של כתב ההתחייבות, כפי שהוא מופיע על גבי ת/1.

בשלב הראשון, קבע בית המשפט בהחלטה מיום 09.01.01 את הפלוגתאות בין הצדדים כדלהלן:

"א. באיזה שלב נכתב 'אמנון ערב אישית לתשלומם של א.ז.מ.ר על גבי ת/1'.

ב. האם הנתבע 2 ערב לחובות א.ז.מ.ר.

בית המשפט מוצא לנכון להצהיר לצדדים כי על פניו יתכן כי גם אם התשובה לפלוגתא ב' תהיה בחיוב יתכן ותתעורר השאלה לאילו מן החובות של א.ז.מ.ר הוא ערב"(נספח ג' להודעת הערעור).

בפסק דינו קבע בית המשפט כי התביעה נסובה בעיקרה על שאלה אחת בלבד, והיא: האם בעת שחתם המשיב על תעודת המשלוח ת/1 הופיע עליה המשפט האמור המתייחס לערבותו האישית של אמנון (המשיב), או שמשפט זה הוסף מאוחר יותר, ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

בנושא זה, קובע בית המשפט כי התלבט לא מעט וחרף ה"רפש" שהטיחו הצדדים זה בזה התרשם משניהם באופן סביר ולא יכול היה לקבוע ממצאים לעניין האמינות. בסיכומו של דבר, קבע השופט המלומד כי הדבר יוכרע על פי נטל ההוכחה המוטל על המערערת.

ת/1 המקורי הוצג לבית המשפט, ולאחר עיון בו קובע בית המשפט כי המקור וההעתק של ת/1 זהים לחלוטין, הכתב על גבי ת/1 הוא כתב ידו של אותו אדם ונכתב באותה עת. המשיב הודה כי בנוסף לחתימה על תעודת המשלוח הוסיף את הכיתוב "ספא הרודס" בתחתית תעודת המשלוח, ומכאן מסיק בית המשפט שהמשיב לא חתם בחטף ומבלי לעיין בתעודת המשלוח. והעיקר כי ת/1 המקורי נלקח על ידי המשיב כשהמשפט לעניין הערבות הופיע בו והיה מצוי בידיו תקופה ארוכה. למרות זאת, לא העיר המשיב במהלך כל אותה תקופה דבר לעניין התוספת שהתייחסה לערבות, זאת גם שהיא ברורה וניתן היה להבחין בה בנקל. יתרה מכך, המשיב עשה שימוש בתעודת המשלוח האמורה כשהעבירה לרשויות אזור הסחר החופשי, וגם בשלב זה לא שם לב, לטענתו, לתוספת האמורה.

בית המשפט קובע כי ניתן היה לכאורה להבין מהתצהיר שהוגש בבקשת הרשות להגן כי התוספת הוספה לאחר שהמשיב נטל את המקור, אולם לא כן. העובדות שהוכחו היו שונות.

בשלב זה, עובר בית המשפט וקובע כי מאחר ולא יכול היה לקבוע ממצאי אמינות הוא יכריע על פי נטל ההוכחה, כאשר ככלל נטל זה רובץ על המערערת ולא על המשיב, גם במקרה שחתימתו מתנוססת על תעודת המשלוח. והוא ממשיך ומפרט כי כאשר החתימה מופיעה כ "מקבל הסחורה", כמו על כל תעודת משלוח אחרת, הנטל להוכיח כי חתימה זו היתה הן חתימת ערב והן חתימה על קבלת הסחורה, רובץ על המערערת.

ת/1 בבסיסו ובמקורו הוא תעודת משלוח ולא כתב ערבות, ועל כן הנטל רובץ על המערערת. עוד מוסיף בית המשפט כי לא שוכנע שהחתימה נעשתה תוך מודעות לתוספת הערבות, ולא שוכנע כי היתה הסכמה כלשהי בין הצדדים, לא מראש ולא בדיעבד, שהמשיב ישמש כערב. מסיבה זו נדחתה התביעה נגד המשיב.

בהמשך, ניתן פסק דין נוסף ביום 21.04.02 (להלן: "פסק הדין השני"), בו ציין כב' השופט לנדמן כי בהתאם להסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של פסק דין בערכאת הערעור, נימוקי פסק הדין הראשון מיום 29.05.01 מהווים חלק בלתי נפרד מפסק הדין השני (התיק עלה לערעור מאחר ופסק הדין ניתן בהעדר סיכומי תשובה). גם לאחר שעיין בית המשפט בסיכומי התשובה, לא מצא לנכון לשנות מן המסקנה אליה הגיע בפסק הדין הראשון ומנימוקיו. בית המשפט חוזר ומדגיש לעניין נטל ההוכחה כי דעתו היא שתעודת המשלוח על פניה לא מלמדת על ערבות, אשר מעבירה את הנטל למשיב, להוכיח כי חרף החתימה לא היתה לו כוונה לערוב לחובות החברה, ולעניין מהימנות הצדדים חוזר השופט ומציין כי פסק הדין אינו מושתת על התרשמותו מן הצדדים, אלא על פי נטל הראיות, ומאחר וככלל נטל הראיה מוטל על המערערת - היא לא הרימה נטל זה, ולפיכך התביעה נגד המשיב נדחתה ומכאן הערעור שבפנינו.